״אבל אין לי כח!״ היא בכתה.
אמא, שבתה בת ה 15 סובלת מהפרעת חרדה (OCD) הגיעה אלי לפגישה. בתה הגיעה אלי לטיפול לאחר ניסיונות אצל מטפלים אחרים שלא צלחו.
לאחר פגישות של חודשיים עם הבת- נפגשתי עם האם. 15 דקות לתוך הפגישה שלנו - ההתפרקות הגיעה.
המתח, הריבים, החרדות, הלבד. מחסור בשמחת חיים. לא קיימים אנשים נוספים בחייה מלבד בתה. מלבד הבת, שהיא מרכז חייה- אין הרבה עניין בחיים.
״אין לי חשק לעשות כלום ולא לראות אף אחד״ בכתה.
האם הביעה את חששה הכבד שהיא זו שגרמה להפרעת החרדה של בתה. הן גרות לבד. היא ואבי בתה גרושים ומסתדרים היטב.
היא מתארת חוסר חשק, חוסר תיאבון לחיים, ומחשבות שליליות.
״את חווה דיכאון. והעניין לא מטופל כבר הרבה זמן. כמה זמן את מרגישה ככה?״ ״כמה שנים, מאז ש ד׳ היתה בת 9״ ״תמיד הרגשת ככה?״ ״לא. פעם הייתי יוצאת, מבלה. היו לי חברות. עכשיו אין לי כח לאף אחד ושום דבר״
״זה הדיכאון. זה לא את. הוא כל כך הרבה זמן לא מטופל, שהזדהית איתו ואת חושבת שזהו מצבך הטבעי. את מפחדת שבאיזשהו אופן את גורמת לחרדה של בתך, וזה אכן משפיע עליה״
״אבל אני לא מראה לה שאני ״עצובה, אני בסדר, אני נחמדה...״ אני מקשיבה לה, מנסה לעזור לה להכיל את החרדה, להרגיע, אבל גם להניע אותה לטפל בעצמה סופסוף. לטובתה ולטובת בתה היחידה שסובלת ומפוחדת.
״את חושבת שחוסר בשמחת חיים זה משהו שאפשר להסתיר? אני מנסה לגשש.
״היא מרגישה אותך, וזה מאוד מפחיד אותה. היא מאוד מוטרדת וחרדה לך״ אני מסבירה לאט ובעדינות.
רק לאחר המפגש עם האם יכולתי להבין על מה יושבת הפרעת החרדה של הבת. לראות את האדם כמכלול- את כל חלקי חייו, ולא רק את הסימפטום- זה מה שעומד בבסיס טיפול הוליסטי, אחראי, עוטף.
אחרי המפגש הזה נפגשתי שוב עם הבת. לראשונה יכולנו לדבר על השינוי שאמא עברה. על כמה הוא מעיק עליה ומפחיד אותה. כמה אחריות היא מרגישה וכמה לבד היא מתמודדת. לראשונה היא מרשה לעצמה לבכות. לפרוק. לשתף. האם המטפלים הקודמים נגעו באזור זה בחייה? מסתבר שלא.
עודדתי את האם ללכת ולטפל אל מול הגורמים המתאימים, ועם הבת- הבו.אפשר סופסוף להתחיל לעבוד. לגעת במקום הכואב ולסייע בהתמודדות.
